התכנית הערבית לחיסול מדינת ישראל

 פרי דמיוני, אבל כך זה משתקף מהמציאות.

אחרי שהם הפסידו בשלושת המלחמות הראשונות (עצמאות, ששת הימים וכיפור), האויב הערבי הבין שלא ינצח אותנו במלחמה צבאית. גם האיום הגרעיני מפחיד אותם. אז הם החליטו להתאזר בסבלנות, לפלג אותנו מבפנים, וליצור גיס חמישי בתוככי הארץ.

ועכשיו בפירוט. לא מצרים, לא סוריה, לא לבנון ולא ירדן ויתרו על השאיפה לחסל את מדינת ישראל. השלום הקר ביננו לבין מצרים וירדן בסך הכל נוח לעת עתה. הם עדיין נוטרים טינה ומחכים ליום נקם ושילם. ולערבים יש סבלנות.

גם מי שמכונה פלסטינים שותפים לשאיפה הזו. היא יסוד ההגדרה העצמית שלהם, וחלק מהדת שלהם. וזה כולל כמובן גם את עזה, גם את ערביי יו"ש וגם את ערביי ישראל הקטנה. כולם כולם חלק מהאומה הערבית שרואה בנו פולשים כופרים אימפריאליסטים. האויב הציוני הם מכנים אותנו.

ומה קרה בנתיים אצלנו? אנחנו התבשלנו בקדירה של עצמנו בויכוחים האין סופיים של יש"ע זה כאן או שם. השמאל דמיין לעצמו נראטיב שיש אפשרות להיפרד מהערבים ולחיות בדו קיום אילו רק המתנחלים היו יוצאים משם. והימין לא השיב מלחמה מחשבתית מוסרית, והתבצר בדעות דתיות לאומיות או בטחוניות שטחיות.

ובנתיים עם ישראל הולך ומתפלג, ונחלש חברתית ובטחונית. ומנגד האויב הערבי הולך ומתבסס, נאחז בכל חלקי הארץ ובכל חלקי החברה. דוברי עברית, משתלבים בשוק העבודה, רופאים ורוקחים. אבל חולמים בערבית על אל-קודס בירת פלסטין השלימה.

רבים, כולל אנוכי, התפכחו בפרעות תשפ"א, המוכנה רשמית "מבצע שומר החומות". סתם לידע כללי, הערבים כינו אותו "קרב חרב ירושלים". ובהם הערבים הוכיחו שלא רק שהם לא נאמנים למדינה היהודית, אלא עצבניים רצח, ורק מחכים לאפשרות לשחוט ולהחריב. "חייבר חייבר יא יהוד" הם קראו. 

ישנם גופים במערכת הביטחון שהבינו שהמצב לא כמו שהם חשבו שהוא, אבל הם לא המשיכו עם קו המחשבה הזה עד הסוף. אנחנו ממשיכים להכיל את האויב הערבי בקרבנו, על בסיס דמיונות שמאל שיש אפשרות לדו קיום. מעטים בהנהגת המדינה מבינים את גודל השעה, כולל מנהיגי הימין.

הפסגה האחרונה שהערבים כבשו, כניסה לממשלה, היא איום מסוכן לאין ערוך. בין היתר משום שהוא מונע מהמדינה להלחם בלאומנות ערבית.

לדעתי, יש קשר של שתיקה בין הערבים. הם צוברים נשק, עמדות מפתח, כיבוש שקט. ביום פקודה, ביום שבו זה יראה שישנה אפשרות לבצע הפיכה, או אז האדמה תרעד ותבער. וזה כתב כתבתי במאמר אחר, "המלחמה הבאה".