זכרון השואה ודעיכת הלאומיות

 יום השואה תשפב, שומע ניצול שואה קרוב לגיל 90, מספר על ילדותו באושוויץ. תכף הם יגמרו.

במשך השנים זכרון השואה הולך ומתעמעם, הולך ודועך. ראה מערכון היהודים באים כאן. דור השורדים, הצלולים בינהם, הקימו את המדינה בעור שיניהם, העיקר לא לחזור לחרפת השואה. הדור השני גדל על ברכיהם וגם הוא שאף למדינת ישראל חזקה. הדור השלישי והרביעי כבר פחות סרוטים.

היטלר באופן פרדוקסלי, עשה את מה שהרצל לא הצליח. הוא דחף את עם ישראל לארץ. 

בראשית שנות המדינה לא שאלו שאלות. יש אויבים ונלחמים בהם עד חורמה. השאלות התחילו כששכחנו מה האלטנטיבה.

רוצה לומר, המוטיבציה הלאומית שלנו, הפטריוטיות שלנו, הציונות, היא תולדה של פחד מהשואה, שלעולם לא עוד.

ובנוסף, השואה שימשה גם בתור צידוק מוסרי לקימנו בארץ. haven't the jewish people suffered enough?! זה היה בשימוש עוד מספינות המעפילים. גם ביבי השתמש בזה בנאום שלו באו"ם ב2015. ככל השואה מתרחקת הטיעון הזה תופס פחות.

בעיני, זכרון השואה הוא כמו אשרה שהולכת ונגמרת לנו. ועד שהיא תיגמר עלינו לבסס לעצמו לאומיות חזקה שעומדת בפני עצמה. חזון לאומי שמצדיק את קימנו העיקש פה. זה תפקיד דורנו.